יש כאלה שבוכים בקלות ומכל דבר (היום אני לגמרי שייכת לקבוצה הזאת).
יש כאלה שמגזימים מקרה שקרה כדי להצדיק שחרור של כמה דמעות (הייתי במקום הזה כשהתחלתי לאפשר לעצמי לבכות)
יש מי שבוכה ״אחת ל...״ (לא אני - אבל מכירה כאלה).
ויש את אלו שלא בוכים אף פעם (ללא ספק ניסיתי להיות כזאת לפני שהתחלתי את תהליך הטיפול שלי).
על אף ההתפתחות החברתית-תרבותית, בכי לרוב נתפס בחברה כתינוקי, ילדי או נשי - וכל אלו עלולים עדיין להתפס (לצערי) כחלשים. האם בכי הוא תמיד סימן לחולשה? האם אלו שמצליחים לא לבכות ברגעים קשים, הם באמת ב״שליטה על הסיטואציה״? האם גבר בוכה הוא לא מספיק גבר? מה נרוויח אם נאפשר לעצמנו לשחרר את הדמעות, ומה לדעתינו נפסיד? והאם בכל מקום ארגיש לא נוח לבכות, או שקיימת פינה בה ארגיש בנוח?
קחו את הזמן לחשוב על זה ולבחון את עצמכן/ם בסיטואציות שונות, בהן הרגש מתגבר והברז מתחיל לטפטף (ממליצה בחינה שאינה שיפוטית). שבוע טוב עם דמעות (גם) של אושר.
Comments